קירשנבאום מרתה, מתנדבת משנת 2000

ליטוף של ילד, דמעה של אם

בעוד זמן קצר אני ״חוגגת״ 17 שנות התנדבות במרכז החינוכי של המחלקה הכירורגית בבית החולים. כל יום של התנדבות והריגוש שלו, כל יום וההתגברות על העצב בראות סבלם של ילדים רכים, וכל יום וההנאה של הענקת רגע של חסד, רגע של שכחת הכאב והחרדה, ורגעי האושר בקבלת חיוך של ילד, חיוך של אם ואב.

זכיתי לחוויות מרגשות רבות. אני רוצה לשתף אתכם באחת מהן שנחרטה בזכרוני ובלבי:

נתבקשתי לגשת לאחד החדרים ולנסות להעסיק ילד רתוק למיטה. נכנסתי לחדר. לפני שכב ילד בן שמונה לוקה במיימת ראש: גוף כחוש כגופו של ילד בן ארבע, ראש ענק, פיגור עמוק, לא מדבר , רק משמיע קולות. ליד המיטה ישבה האם, זה מקרוב הגיעה עם בנה מרוסיה. לא דברה שום שפה מלבד רוסית. אבל עיניה אמרו הכל: חרדה ותקווה. יצאתי מן החדר וחזרתי עם דפים לבנים ומדבקות צבעוניות  כשלמעשה לא הייתי בטוחה שהילד יוכל לעשות גם את הדבר הפשוט ביותר: להדביק מדבקות.

מצאתי את האם בוכייה.

תלשתי מדבקה והגשתי אותה לילד. הוא הושיט שתי אצבעות דקיקות ככפיסים והדביק את המדבקה  על דף הנייר. וכך המשכנו עד שמילא את הדף במדבקות צבעוניות. האם הייתה מופתעת וחיוך קל ניצת על פניה.

לפתע הילד הושיט את ידו הצנומה, קרבה אותה אל פני וליטף את לחיי. מאז כניסתי לחדר איש לא הוציא הגה, אבל שלושתנו מצאנו את הדרך להביע מה שמילים לא יכלו לבטא.

יצאתי מן החדר כשדמעות התרגשות בעיני. האם קרבה אלי וחבקה אותי חיבוק של תודה.

עד היום אני מרגישה על צווארי את דמעותיה.

מרתה קירשנבאום

מודעות פרסומת

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s